שאלת סמכות בד"ר לדון במזונות בני זוג מעורבים אינה מצריכה הקמת בי"ד מיוחד

           בית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע החליט להביא בפני בית דין מיוחד, מכוח סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, את השאלה האם מוסמך בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות של אשה יהודיה נגד בעלה שאינו יהודי, כאשר כל הנוגעים בדבר נתנו הסכמתם לשיפוטו של בית הדין. האם מתקיימים התנאים להקמת בית דין מיוחד - זו השאלה הניצבת לפניי. 

רקע

1.        המבקשת הינה יהודיה. המשיב אינו יהודי. בני הזוג נישאו באוסטריה בנישואין אזרחיים בשנת 1996. הם פרודים מזה ארבע שנים. הצדדים הודיעו לבית הדין כי הם מסכימים לקבל על עצמם את סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת המזונות שהגישה המבקשת נגד המשיב. המבקשת העמידה את תביעת המזונות על סך 1,500 ש"ח לחודש. המשיב הסכים למתן פסק דין בסכום זה. לבית הדין התעורר ספק לעניין סמכותו ליתן את פסק הדין המבוקש. וכך נכתב בהחלטת בית הדין (מיום 18.12.2005):

"סמכותו החוקית של בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות אשה מעוגנת בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. סעיף 3 לחוק עוסק בתביעת גירושין אליה נכרך ענין מזונות האשה. היות ואין בפני בית הדין תביעת גירושין, לא ניתן להסתמך על סעיף זה כבסיס לסמכות בית הדין. ממילא פטור אני מלדון אם ניתן להחילו על מקרה שבו אחד מבני הזוג אינו יהודי. כך גם סעיף 4 לחוק אינו יכול לשמש מקור לסמכות בית הדין במקרה דנן, מאחר והוא עוסק בתביעת אשה יהודיה נגד בעלה היהודי. במקרה בפני בית הדין הבעל אינו יהודי. לעומת זאת, בסעיף 9 לחוק נאמר, כי בית הדין מוסמך לדון בענייני המעמד האישי של יהודים, כאשר כל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. ענין המזונות הוא כידוע מעניני המעמד האישי. במקרה דנן כל הנוגעים בדבר הביעו הסמכתם לשיפוטו של בית הדין. אך האם מדובר בענין מזונות של 'יהודים'? כלומר: האם המנוח 'יהודים' משמעותו גם יהודי ביחיד, והתביעה בפני הינה ענין מזונות של יהודיה, והיא כשרה להתברר בפני בית הדין הרבני לאור הסכמתו של הבעל, שאינו יהודי, לשיפוטו של בית הדין, או שמא המנוח 'יהודים' יכול התפרש רק ברבים, וכל הנוגעים בדבר חייבים להיות יהודים, על מנת שיהא לבית הדין הרבני שיפוט בענין".

2.        בעלי הדין והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני הגישו סיכום טענותיהם, בהתאם לתקנה 394 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לדעת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, החלטת בית הדין הרבני מעוררת שאלה אמיתית בענין של מעמד אישי שהיא בגדר שיפוטו הייחודי של בית דין דתי. אמנם עניינו של סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן - חוק שיפוט בתי דין רבניים) הוא שיפוט מקביל, אך משהסכימו הצדדים לסמכות בית הדין, הפך שיפוטו להיות ייחודי. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני עמד על השאלה האם משמעות המונח "יהודים" בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הוא גם "יהודי" (יחיד) במשתמע. נוכח הספקות סביב שאלה זו יש להביאה בפני בית הדין המיוחד. המבקשת והמשיב נמנעו מלהתייחס לסוגיה זו. המבקשת אך הדגישה בפנינו את רצונה בהכרעה מהירה, נוכח מצבה הכלכלי הקשה בהעדר תשלום מזונות. המשיב, בטיעוניו לפנינו, התנגד מכל וכל לתביעת המזונות של המבקשת. לדבריו, הסכמתו - במהלך הדיון בבית הדין הרבני - לכל דבריה ובקשותיה של המבקשת הייתה אך כתוצאה מאיומים שהופנו אליו מצד בני משפחתה קודם לדיון. לאמיתו של דבר, כל רצונו הוא להתגרש מן המבקשת ואין הוא מוכן לשלם את תביעותיה הכספיות.

התנאים להקמת בית דין מיוחד

3.        סימן 55 סיפא לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, מורה אותנו כדלהלן:

"אם נתעוררה שאלה באם משפט מסויים הוא משפט של מצב אישי בגבולות שיפוטו היחיד של בית דין דתי, יובא לפני בית דין מיוחד שאופן הרכבו יקבע על ידי פקודה".

פרשנות סימן זה - והתנאים הקבועים בו לעניין הקמת בית דין מיוחד - נדונו במספר הזדמנויות (ראו, למשל, בד"מ 4174/02 גזית נ' גזית, פ"ד נו(5) 385; ביד"מ 2329/99 כפיר נ' כפיר, פ"ד נה(2) 518; ביד"מ 3414/00 מעטוף נ' מעטוף, פ"ד נה(5) 495; להלן - פרשת מעטוף). נקבע, כי על מנת להורות על הקמתו של בית דין מיוחד, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: הראשון, צריכה להתעורר "שאלה". השני, השאלה צריכה להיות נוגעת לעניין של "מעמד אישי". השלישי, כי השאלה תהא האם העניין מסור לסמכותו הייחודית של בית דין דתי.

4.        במקרה שלפנינו מוכן אני לצאת מתוך הנחה - מבלי לפסוק בדבר - כי מתקיימים התנאי השני והשלישי לפי סימן 55. הקושי שנותר הוא האם במקרה שלפנינו "מתעוררת שאלה"? על משמעותו של תנאי זה עמדתי באחת הפרשות, בצייני: 

"המטרה המיוחדת וההרכב המיוחד של בית הדין המיוחד מחייבים להגביל את הפעילות של בית הדין למקרים המעוררים שאלות מיוחדות בתחום הסמכות. הייחוד של השאלות צריך להיות בעל אופי ועוצמה המצדיקים, מצד אחד, סטייה מהכלל הרגיל, המקנה לכל ערכאה שיפוטית את הסמכות להחליט בעצמה בשאלת סמכותה... ומצד שני, מסירה של סמכות ההחלטה בשאלת הסמכות בידי ערכאה מיוחדת במינה, שאינה נמנית עם בתי המשפט ובתי הדין הרגילים במדינה... כדי לשמור על ייחוד זה קבעה ההלכה, בשורה של פסקי דין החל בתקופת המנדט, כי בית הדין המיוחד אינו אמור להידרש לשאלות של סמכות בתחום המעמד האישי, שהשדה לגביהן נחרשה כבר בעבר, לשון אחרת, שאלות שקיבלו כבר תשובה מחיבת במקרים קודמים. תפקידו של בית הדין המיוחד מוגבל לשאלות של סמכות שטרם לובנו והוכרעו באופן מחייב על ידי החוק או הפסיקה. שאלות מסוג כזה מצביעות על 'ספק אמיתי או רציני בעניין הסמכות' ... ולכן קיימת הצדקה לכך שפתרון הספק לגבי שאלות כאלה יתבצע על ידי הרכב מיוחד, הכולל נציגים משתי הערכאות שהספק נוגע אליהן" (פרשת מעטוף, עמ' 504-503).

הוספתי וציינתי באותה פרשה, כי:

"הדרישה לקיומו של ספק אמיתי בשאלת הסמכות, כתנאי להעברת השאלה לבית הדין המיוחד, פועלת בשתי רמות. ברמה הראשונה, שניתן לכנותה הרמה הישירה, היא מחייבת את בית המשפט האזרחי או את בית הדין הדתי השוקל להעביר ממנו אל בית הדין מיוחד שאלה מסויימת שנתעוררה בקשר לסמכות של בית הדין דתי בעניין של מעמד אישי. החובה המוטל ברמה זאת על הערכאה השוקלת את ההעברה היא, להיכנס לעובי הקורה של השאלה בדבר הסמכות, ולנסות להשיב עליה, על יסוד הדין הקיימת, באופן עצמאי....

הרמה השניה בה פועלת הדרישה לקיומו של ספק אמיתי בשאלת הסמכות היא הרמה העקיפה. ברמה זאת ניתן למנוע הקמה של בית דין מיוחד, חרף החלטה של הערכאה הדיונית... אם ניכר בעליל כי השאלה שהועברה להכרעת בית הדין אינה מגלה ספק אמיתי או רציני בעניין הסמכות" (שם, בעמ' 506-505). 

ה"מתעוררת שאלה" במקרה דנן?

5.        במקרה שלפנינו, השאלה אותה מבוקש להביא בפני בית הדין המיוחד היא האם השיפוט בתביעת המזונות של המבקשת נגד המשיב מסור לסמכות הייחודית של בית הדין הרבני, חרף העובדה כי המשיב אינו יהודי, וזאת נוכח הסכמת הצדדים לשיפוט בית הדין. מקור הסמכות עליו הצביע בית הדין הרבני הוא סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע כי "בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1947-1922' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". השאלה שמעורר בית הדין בהחלטתו היא האם במקרה בו בית הדין הרבני דן בענייני מעמד אישי בהסכמת הצדדים, מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, כל הנוגעים בדבר חייבים להיות יהודים, על מנת שיהא לבית הדין הרבני שיפוט בעניין?

6.        שאלה זו קיבלה לאחרונה תשובה בבג"ץ 9476/96 סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם) (להלן - פרשת סרגובי). בפרשה זו נפסק כי "סמכות השיפוט של בית הדין הרבני מותנית ביהדותם של הצדדים שבפניהם" (שם, פסקה 25 לפסק הדין). בפסק הדין נשלל הפירוש המוצע על ידי בית הדין, לפיו יש בכוחה של הסכמה בין בני עדות או דתות שונות כדי להעניק סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי לבית דין של אחד מהצדדים הנוגעים בדבר. בפסק הדין עמד בית המשפט על משמעותו של סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, בקובעו:

"הוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מעמידה שלושה תנאים מצטברים להענקת סמכות לבית הדין הרבני. על פיה התנאי הראשון הינו שהעניין הוא מענייני המעמד האישי המפורטים בסימן 51 לדבר המלך במועצה. ... התנאי השני הינו הסכמתם של הנוגעים בדבר. ... התנאי השלישי הינו כי ענייני המעמד האישי, עליו מסכימים הנוגעים בדבר להתדיין בפני בית הדין הרבני, הוא 'של יהודים'. גדר הספיקות הוא, אם תנאי זה מתמלא כאשר רק אחד מבני הזוג הוא יהודי?

התשובה הינה בשלילה. סמכותם של כל בתי הדין הדתיים - בין סמכות ייחודית ובין סמכות מקבילה - מותנית בהשתייכותם הדתית או העדתית של הנוגעים בדבר... אם אחד הצדדים הנוגעים בדבר אינו בן דת או עדה של בית הדין הדתי, אין לבית הדין סמכות שיפוט. כך נפסק בתקופת המנדט; כך נפסק עם קום המדינה; זהו גם הדין כיום. לעניין זה אין כל חשיבות אם עניין לנו בסמכות ייחודית או בסמכות מקבילה" (פרשת סרגובי, פסקאות 24-25).